אפריל הגיע אקשן בא, צפון קוריאה הודיעה כי בין ה-4 ל-8 באפריל היא תשגר לווין. לכאורה העניין איננו שערוריתי, אך התכונות הנדרשות מהטיל המשלח של הלווין הופכות אותו לאיום פוטנציאלי ולהפרה אפשרית של החלטת מועצת הביטחון באו"ם 1718 (14 באוקטובר 2006), החלטה זו אוסרת על צפון קוריאה לקיים ניסויים בנשק גרעיני ובטילים בליסטים.
צפון קוריאה הוסיפה וציינה שני Stay clear zone, אשר בהם אמורים ליפול החלקים הניתקים מגוף הטיל. שני האזורים מעידים על העובדה כי הטיל הוא תלת שלבי וההערכות בסאול ובארצות הברית הן כי הטווח של הטיל הוא 6700 קילומטרים, מספיק כדי להגיע לאלסקה ולהוואי.
יפן הודיעה כבר שהיא תיירט את הטיל במידה והוא ישוגר לעברה (לפי השטחים עליהם הצהירה צפון קוריאה ברור כי זה הכיוון).
2 קבצי PDF עם תצלומי לווין של אתר השיגור (כאשר הטיל כבר מוצב במקומו) ניתן למצוא באתר של המכון למדע ולביטחון בינלאומי. דוח 1
אני זוכר שלפני מספר שנים לאחר אחד מניסיונות החיסול הכושלים של זאב רוזנשטיין, ראיתי באחד העיתונים כתבה המספרת על ישיבה מיוחדת שקיימה הממשלה בנושא הפשע המאורגן. בכתבה נטען כי התמלילן של הישיבה ציין בשוגג שבין הנוכחים בישיבה היו גם ראשי הפשע המאורגן בישראל. ה-"טעות" תוקנה במהרה באתר הכנסת ולתמלילן שלום. כזאת חשבתי היא גם הזכרת ישראל כמדינה בעלת נשק גרעיני במסמך רשמי של משרד ההגנה האמריקאי (עמוד 41), הצהרה שנפלטה ולתמלילן אולי שלום.
מסתבר שטעיתי, בדיון שנערך היום במרכז מיילר בהשתתפותם של מרטין אינדיק ואליוט אברמס, טען מרטין אנדיק (לשעבר שגריר ארה"ב בישראל) כי ארה"ב השלימה עם הימצאות כלי נשק גרעיניים בישראל מכיוון שהיא מחויבת לביטחונה של ישראל (בערך 12:20).
לי זה מתחיל להראות כמו דפוס פעולה ולא טעות חד פעמית ולכן מעניינות אותי השאלות, האם הדבר נעשה בתיאום עם ישראל והאם מדובר בשלב הראשון במעבר לתוכנית מטריית ההגנה הגרעינית שהציע אינדיק לאובאמה?
או במילים אחרת, מי שינה את חוקי המשחק ולמה?
כמעט באותו נושא כמו הפוסט הקודם רק הפעם ללא כל צידוק מעשי, עלילות הפרוטוקולים
של זקני ציון מגיעות לשיא חדש. הטלוויזיה האירנית שידרה תוכנית דקומנטרית על השימוש היהודי בקולנוע ככלי תעמולה.
היום הודיע צ'אס פרימאן (Chas Freeman) כי הוא מושך את מועמדותו ליושב ראש המועצה הלאומית למודיעין בארצות הברית. צ'אס טוען כי הוא מושך את מועמדותו מכיוון שהלובי הישראלי מנהל נגדו מסע השמצות שמטרתו היא "רצח אופי".
"there is a powerful lobby determined to prevent any view other than its own from being aired, still less to factor in American understanding of trends and events in the Middle East. The tactics of the Israel Lobby plumb the depths of dishonor and indecency and include character assassination, selective misquotation, the willful distortion of the record, the fabrication of falsehoods, and an utter disregard for the truth".
לטענתו של צ'אס מטרתו של הלובי הישראלי היא שליטה במדיניות החוץ האמריקאית על-ידי הצבת דמויות המזוהות עם האינטרסים הישראליים בעמדות מפתח בממשל האמריקאי. הלובי הישראלי מכחיש מעורבות בעניין, אך לדבריו של צ'אס עקבות הדואר האלקטרוני שהלובי הישראלי ניתנים לזיהוי בברור.
עזיבתו של צ'אס נקשרת ב- NYTimes לניגוד העניינים בין עסקי הנפט בסין וערב הסעודית בהם היה מעורב לתפקיד עליו התמודד. סברה אחרת היא שחילוקי דעות עם רם עימנואל Raham Emanuel הביאו בסופו של דבר לעזיבה המתוקשרת. גם פוליטיקאים רפובליקאים מנסים לקחת את הקרדיט על העזיבה למרות שצ'אס עצמו מציע לאחד מהם שלא לקחת לעצמו את הקרדיט.
קישורה של ישראל לפרשה לא עושה עימה חסד, ארצות הברית נמצאת בתקופה בה היא מנסה לגלות יכולת לקבל ולבצע את ההחלטות הקשות, עזיבתו של צ'אס מציגה את ארצות הברית כמדינה אשר קובעת את מדיניות החוץ שלה בהתאם לאינטרסים של מדינות זרות גם כאשר היא אינה מעונינת לעשות זאת.
מכתב העזיבה של צ'אס:
You will by now have seen the statement by Director of National Intelligence Dennis Blair reporting that I have withdrawn my previous acceptance of his invitation to chair the National Intelligence Council.
I have concluded that the barrage of libelous distortions of my record would not cease upon my entry into office. The effort to smear me and to destroy my credibility would instead continue. I do not believe the National Intelligence Council could function effectively while its chair was under constant attack by unscrupulous people with a passionate attachment to the views of a political faction in a foreign country. I agreed to chair the NIC to strengthen it and protect it against politicization, not to introduce it to efforts by a special interest group to assert control over it through a protracted political campaign.
As those who know me are well aware, I have greatly enjoyed life since retiring from government. Nothing was further from my mind than a return to public service. When Admiral Blair asked me to chair the NIC I responded that I understood he was “asking me to give my freedom of speech, my leisure, the greater part of my income, subject myself to the mental colonoscopy of a polygraph, and resume a daily commute to a job with long working hours and a daily ration of political abuse.” I added that I wondered “whether there wasn’t some sort of downside to this offer.” I was mindful that no one is indispensable; I am not an exception. It took weeks of reflection for me to conclude that, given the unprecedentedly challenging circumstances in which our country now finds itself abroad and at home, I had no choice but accept the call to return to public service. I thereupon resigned from all positions that I had held and all activities in which I was engaged. I now look forward to returning to private life, freed of all previous obligations.
I am not so immodest as to believe that this controversy was about me rather than issues of public policy. These issues had little to do with the NIC and were not at the heart of what I hoped to contribute to the quality of analysis available to President Obama and his administration. Still, I am saddened by what the controversy and the manner in which the public vitriol of those who devoted themselves to sustaining it have revealed about the state of our civil society. It is apparent that we Americans cannot any longer conduct a serious public discussion or exercise independent judgment about matters of great importance to our country as well as to our allies and friends.
The libels on me and their easily traceable email trails show conclusively that there is a powerful lobby determined to prevent any view other than its own from being aired, still less to factor in American understanding of trends and events in the Middle East. The tactics of the Israel Lobby plumb the depths of dishonor and indecency and include character assassination, selective misquotation, the willful distortion of the record, the fabrication of falsehoods, and an utter disregard for the truth. The aim of this Lobby is control of the policy process through the exercise of a veto over the appointment of people who dispute the wisdom of its views, the substitution of political correctness for analysis, and the exclusion of any and all options for decision by Americans and our government other than those that it favors.
There is a special irony in having been accused of improper regard for the opinions of foreign governments and societies by a group so clearly intent on enforcing adherence to the policies of a foreign government – in this case, the government of Israel. I believe that the inability of the American public to discuss, or the government to consider, any option for US policies in the Middle East opposed by the ruling faction in Israeli politics has allowed that faction to adopt and sustain policies that ultimately threaten the existence of the state of Israel. It is not permitted for anyone in the United States to say so. This is not just a tragedy for Israelis and their neighbors in the Middle East; it is doing widening damage to the national security of the United States.
The outrageous agitation that followed the leak of my pending appointment will be seen by many to raise serious questions about whether the Obama administration will be able to make its own decisions about the Middle East and related issues. I regret that my willingness to serve the new administration has ended by casting doubt on its ability to consider, let alone decide what policies might best serve the interests of the United States rather than those of a Lobby intent on enforcing the will and interests of a foreign government.
In the court of public opinion, unlike a court of law, one is guilty until proven innocent. The speeches from which quotations have been lifted from their context are available for anyone interested in the truth to read. The injustice of the accusations made against me has been obvious to those with open minds. Those who have sought to impugn my character are uninterested in any rebuttal that I or anyone else might make.
Still, for the record: I have never sought to be paid or accepted payment from any foreign government, including Saudi Arabia or China, for any service, nor have I ever spoken on behalf of a foreign government, its interests, or its policies. I have never lobbied any branch of our government for any cause, foreign or domestic. I am my own man, no one else’s, and with my return to private life, I will once again – to my pleasure – serve no master other than myself. I will continue to speak out as I choose on issues of concern to me and other Americans.
I retain my respect and confidence in President Obama and DNI Blair. Our country now faces terrible challenges abroad as well as at home. Like all patriotic Americans, I continue to pray that our president can successfully lead us in surmounting them.
אם יש משהו שאנו הישראלים טובים בו, הרי זה להרוס.
פרופ' יגאל רונן מהפוקלטה להנדסה גרעינית באוניברסיטת בן גוריון הצליח להפוך זאת לדבר חיובי. העיתון The jerusalem post , מדווח שפרופ' יגאל רונן גילה כי היסוד הסינטטי "אמריציום" (americium) יכול לשלול מפלוטוניום את התכונות המאפשרות לו לשמש כמרכיב לפצצה גרעינית.
למה זה חשוב?
כיום יש שני דרכים לבניית פצצה גרעינית. הדרך הראשונה דורשת העשרת אורניום, תהליך שכרוך ברכישת ציוד ייעודי והפעלתו לאורך זמן.
הדרך השנייה לבנית פצצה גרעינית היא בעזרת פלוטוניום, תוצר הלוואי של פעילות כור גרעיני (גם למטרות אזרחיות). העובדה שניתן לייצר חומר לפצצה גרעינית גם ללא רכישת אורניום מועשר או מאמצי העשרה עצמאיים הופכת את פצצות הפלוטוניום לבחירה נוחה לכל מי שמבקש להסתיר את מאמציו להשיג נשק גרעיני.
תגליתו של פרופ' יגאל רונן מאפשרת הכנסת רכיב אמריציום למוטות הדלק הגרעיני (מוטות אורניום מועשר עד לרמה של 20% – כפי שנקבע ע"י ה – IAEA) וכך לטרפד את יכולת השימוש בתוצרי הלוואי של פעילות הכורים האזרחים.
